כוח ההשפעה העצום של אמצעי התקשורת על ציבור ההמונים נתפס פעמים רבות ככוח הניתן לגיוס לשם קידום מטרות ציבוריות ולשם איחוד אנשים תחת לאומיות, בשם פטריוטיזם ולמען ה'רוח הלאומית' והמוראל הלאומי בימי חירום ומשבר. אולם, מעולם לא הוגדר מינון הגיוס ולאילו מטרות בדיוק גיוס זה מיועד. במילים אחרות: מתי , אם בכלל, אחד מתפקידיה הלגיטימיים של התקשורת הוא לשתף פעולה עם מטרה ציבורית מסוימת? עלינו לתהות על נכונותה של התקשורת להתנהל באופן מגויס עבור מטרות כמו מלחמה, בחירות, וכיוצ"ב- כמטרות מוצדקות או שאינן מוצדקות, ועל אופייה של התגייסות זו. האם כל מטרה היא כזו ששווה להתגייס עבורה כאיש אחד, או שישנן מטרות שאינן מצדיקות התגייסות מאסיבית? ואולי ישנן מטרות אשר אכן מצריכות התגייסות מאסיבית, אך לא מקבלות תמיכה אלא התייחסות תקשורתית רפה בלבד, במקרה הטוב?

"כאשר התותחים יורים – המוזות שותקות", לרבים נדמה כי במהלך מבצע "עופרת יצוקה" התקשורת התגייסה ככלי אחד למען המטרה – העלאת המוראל הלאומי והתאגדות אחידה מאחורי הפאתוס הצה"לי. יש שיטענו, לעומת זאת, כי הנחת ה'מוזות השותקות' נגועה מראש בפופוליזם ובניצול ציני של המצב בידי התקשורת ואיננה מאפשרת ביטוי תקשורתי מגוון, פלורליסטי וביקורתי, בתקופות משבר, בהן מהלכים חדים ושנויים במחלוקת נזקקים לפרשנות ביקורתית כזו, אולי יותר מתמיד. ייתכן ולוח המשדרים, גם בעיתות לחימה, ראוי שיהיה מגוון יותר ולא אחיד כל-כך.

במקרה הישראלי בכלל ובמקרה "עופרת יצוקה" בפרט, נדמה כי התקשורת, ובעיקר התכניות החדשותיות המשודרות בה, הופכת בעיתות חירום מגוף עצמאי ונוקב לגוף ש"נגרר" אחר פרסומיו של דובר צה"ל, כמו לא עברו שנים רבות מאז ימי בן-גוריון ו"ועדת העורכים". לכל אורך הלחימה בצה"ל שיתפו רוב הכתבים הצבאיים פעולה עם דובר צה"ל כאילו המדובר בזרוע אשר צמחה מגוף זה.

קולות רבים בציבור גורסים כי את תפקיד הצד העוקצני והנשכני בימי המבצע הנוכחיים ממלאות תוכניות הסאטירה הרבות מעל מרקענו, בדומה ל"ארץ נהדרת" (ערוץ 2) ול"עד הבחירות זה יעבור" (ערוץ 10). התכניות הללו, שלעיתים אינן מהססות לפגוע ב"פרות קדושות", תפסו את מקומן של תכניות התחקירים הנוקבות ואת הפרשנויות המגוונות. אולם האם בכך הציבור הישראלי יכול להסתפק? האם זוהי ההזדמנות היחידה עבור הציבור לשמוע קולות של מגוון עמדות שאינן העמדה הממלכתית או הממשלתית המונהגת? האם כאן מתמצית זכותו של הציבור לקבל מגוון קולות תקשורתיים מקיף, ביקורתי לעתים, משקף – ולו במידת מה- את המציאות?

יש שיגידו כי ניתן למצוא אנשי תקשורת שאינם "נוהים" אחרי מפגן הלוקאל-פטריוטיזם הלאומי בתקשורת, בדומה לאורלי וילנאי וגיא מרוז, לדוגמה,כותבי טורים ידועים בעיתונות, טיימאאוט ועיתון העיר ת"א. אולם, אלה הם מתי- מעט בקרב ההיצע העיתונאי הקיים. קשה למצוא אנשים נוספים מלבדם- בעיקר בין כלי התקשורת הפופולאריים בארץ. קשה גם להיתלות ב"עלה תאנה" יחיד לאורך זמן, ללא כל אלטרנטיבות ראויות. ושאלה נוספת אשר עליה להישאל: מדוע האלטרנטיבות כה מועטות?

יונית לוי, אור הלר ושלומי אלדר הם כמה דוגמאות לעיתונאים אשר "הוכתרו" כבוגדים במהלך הסיקור המלחמתי. לוי, בשל אי רצונה להביע אדישות או שמחה למראי הזוועות בעזה, אלדר והלר- אשר הואשמו בהיותם כתבים המסקרים את הלחימה באופן שונה, החוקר ולעיתים גם מזדהה עם מה שקורה עם האוכלוסייה הפלסטינית שנפגעה. וציטוט מקרי מבלוג מקרי ברשת בלוגים ישראלית, שנכתב בנוגע לעיתונות ביקורתית במהלך "עופרת יצוקה": " חצופה, אישה חצופה ועוד עיתונאית. להפציץ גם אותה."

ניתן לשאול את השאלה, האם ייתכן כי התקשורת הפכה מגוף עצמאי ונוקב לגוף "נגרר", גוף שנותן לציבור מה שהוא רוצה ולא בהכרח מה שהוא צריך. ניתן להרחיב זאת ולשאול מיהו הציבור, מה הוא צריך, והאם קיימת על כך תשובה יחידה. ההד הציבורי אמנם מכתיב את הפעילות התקשורתית, אולם גם נקבע על ידו. הסיקור המלחמתי ה'ממלכתי' הנשען על הודעותיו של דובר צה"ל הנו דורסני בשל היקפו הרחב, אחידותו והתחושה הנובעת ממנו- שעל כל כלי התקשורת, התכניות, העיתונאים, העורכים והמגישים להתיישר על פיו. אלטרנטיבות אחרות אשר מושמעות, מדי פעם, עשויות לזכות לבוז וגינוי רבים מתמיד- בעיקר על רקע ההומוגניות בסיקור התקשורתי אשר כמו 'מנחה' את הציבור לחשיבה מסוימת ללא כל מקום לביקורת על ההליכים הצבאיים.

העיתונות המגויסת שזורה בסדר היום התקשורתי מגויס ומונוטוני אף הוא: לוחות המשדרים כולם מגויסים לצורך תיעוד חוזר הממוסגר בפרשנות המקובלת, הממלכתית, של ההליכים המלחמתיים. אולם המיקרופון המשמיע את חוויותיהם של תושבי הדרום משמיע מדי פעם גם את קולותיהם המבקשים להמשיך לשמוע, לצפות ולקרוא בתכנים נוספים מלבד הסיקור המלחמתי הקבוע. רבים מהם מחפשים פורקן מן הלחץ המתמיד ומן הדריכות האיומה במהלך המלחמה, הגוברות כאשר על המרקע אין ולו תכנית אחת שאינה מתעדת ומפרשת את המלחמה ומצטטת שוב את אותם תכנים ידועים.

האם ההסתרה מתושבי המדינה הגדילה והעלתה את המורל הציבורי? שאלה זו לא נבדקה. האם ההומוגניות בלוח המשדרים העלתה את המוראל? על פי דבריהם של תושבי הדרום הסובלים ממצב בטחוני רעוע מזה שנים- לא.

יאיר לפיד- ה'מייצר' של רשימות הקריטריונים הקובעות "מיהו ישראלי", צוטט באמרו כי הסיבה לכך שאין סיקור בתוך עזה נובעת מכך שהתקשורת תפקידה להיות קודם וראשית לכל ישראלית. התשובות העגומות לשאלות הנשאלות כאן טמונות כולן בתשובה לשאלה, האם ישראליות פירושה סיקור תקשורתי חסר יכולת לבקר, לשנות, להיות עצמאי ולהשמיע אלטרנטיבות?  יכולת הגיוס (mobilization) של אמצעי התקשורת נשמרת כך, ועוד איך. אולם יכולותיהם, תפקידים ומטרותיהם האחרים- והחשובים לא פחות אם לא יותר, של אמצעי התקשורת- כמו הבעת ביקורת, שיקוף מנעד קולות, דעות ופרשנויות והבאת עמדות מגוונות- נזנחים כך באופן מחפיר.

אם כן, נקודת המוצא המניחה גיוס כלי תקשורת לטובת מטרה לאומית או ממלכתית לשם שמירה על מוראל ובטחון הציבור, עליה להתחשב ראשית כל בנקודת מוצא אחרת- נקודת מוצא אשר גם אם אינה מתקיימת במלואה בכל עת, הנה הנר לרגלי כלי תקשורת המונים במדינה דמוקרטית: תפקידה הראשון של התקשורת הנו מתן הלגיטימציה להשמעת מגוון עמדות ודעות. תפקידה המשני- אם קיים- כ"כלב השמירה" של מוראל הציבור, הטומן בחובו את גיוס התקשורת, עליו להיעשות באופן בו אותו כלב אינו נובח בקול כה חזק עד כי לא שומעים דבר מלבד נביחתו, מלבד הקול האחיד המצטט את דבריו של דובר ממלכתי כזה או אחר.

הכותבות הן- דורית שמואלי ושיר פורטל,  משרד "דורית שמואלי תקשורת"